המצווה להשבית שאור וחמץ מן הבית במהלך חג הפסח התפרשה על ידי חסידים ובעלי מוסר גם כהנחיה רוחנית: החמץ מסמל את היצר הרע ומידות הנפש המקולקלות. השבתת החמץ ברובד הראלי היא סמל לחובה לבצע ‘ביעור חמץ’ פנימי ולהגיע לטהרת הלב וקדושת המחשבה והרצון. מקור חשוב לרעיון מופיע בזוהר המזהה בין חמץ ו’יצר הרע’ לעומת מצה ו’יצר הטוב’. על סמך הזוהר כתבו רבים אחרים והרחיבו את הרעיון. סביר במיוחד כי הרעיון זכה לפיתוחים נוספים בשנים האחרונות בתרבות הפסיכולוגיה הפופולארית והניו אייג’ הדתי, אך אני מודה שלא בדקתי זאת לעומק.
כאן ברצוני לעסוק במשמעות אחרת שיוחסה למצוות ביעור חמץ. מדובר על מסורת יהודית מעט חבויה, אשר קשה למצוא לה זכר בספרות או במות הדיון התורניות הנגישות. לפי מסורת זו, חמץ ומצה מסמלים גם את יעקב ועשו או את ישראל ואומות העולם ובמיוחד הנצרות. ביעור חמץ היא פעולה סמלית המורה על ציפייה להכחדת ‘אומה הרשעה’, ועמה את בוא הגאולה לעם היהודי. החובה להשבית כל חמץ ושאור זמנה הוא ערב הפסח, זמן מתאים ביותר. הן משום שעתידה הגאולה האחרונה, כמו גאולת מצרים, להתרחש במועד זה, והן משום שכידוע, בערב הפסח נצלב ישוע, מייסד הנצרות, ראש
מקורות הרעיון נמצאים כבר בחיבורים מוקדמים למדי. אחד מהם הוא ‘תרגום שני’ על מגילת אסתר. תרגום זה איננו רק תרגום מילולי לתוכן המגילה, אלא מעין מדרש המשתייך לסוגת ה’מקרא המשוכתב’: סוגה דרשנית שבה המחברים מתערבים בטקסט המקראי הנדרש ומוסיפים עליו פרטים וידיעות שונות. במקרה שלנו, דברי השטנה שיעץ המן לאחשוורוש על היהודים, זוכים להרחבה מרובה (הדברים מתורגמים על ידי מן התרגום בחזרה לעברית):